איך לומדים להשתמש במיקוד מבט? האם מתחילים ממשחקים? כמה אפשרויות מציגים? מתי מקטינים את התאים? האם צריך להגיע קודם לדיוק טוב ורק אחר כך לעבור לתקשורת או לשימוש במחשב?
אין מסלול אחד שמתאים לכולם.
למידת השימוש במיקוד מבט תלויה באדם, במה שהוא כבר יודע לעשות, במה שחדש עבורו ובמה שהוא רוצה לעשות באמצעות המערכת.
לכן במקום לחפש סדר קבוע של שלבים, כדאי לשאול:
מה האדם רוצה לעשות, מה כרגע עומד בדרך – ומה אפשר לשנות או לתרגל כדי לאפשר לו לעשות זאת?
אנשים שונים לומדים דברים שונים
ללמוד להשתמש במיקוד מבט זה לא ללמוד מיומנות אחת.
עבור חלק מהמשתמשים, עצם הגילוי שהמבט יכול לגרום למשהו לקרות הוא משמעותי: מסתכלים – ודמות זזה, מוזיקה מתחילה, סרטון נפתח או אדם אחר מגיב. מתוך ההתנסות הזאת אפשר לגלות גם שאפשר לבחור, לבקש, לסרב ולהשפיע על מה שקורה.
עבור משתמש אחר, כל הדברים האלה כבר מוכרים. אדם שכבר קורא וכותב, מתקשר באופן עצמאי ומשתמש במחשב, אבל בעקבות שינוי מוטורי מתחיל להשתמש במיקוד מבט, אינו צריך ללמוד מהי בחירה או איך כותבים הודעה. החדש עבורו הוא כיצד לעשות באמצעות העיניים דברים שכבר עשה בדרך אחרת.
ובין הדוגמאות האלה – וגם מעבר להן – יש מגוון גדול מאוד של נקודות התחלה.
אצל חלק מהילדים השימוש במיקוד מבט נלמד בתקופה שבה גם תקשורת, שפה, בחירה או שימוש בסמלים עדיין מתפתחים. אצל ילדים אחרים הקושי הוא בעיקר מוטורי, בעוד שהשפה וההבנה מבוססות היטב. אדם יכול להיות משתמש מנוסה בתת"ח שעובר ממגע למיקוד מבט, לתקשר היטב באמצעות סמלים אך לא לקרוא ולכתוב, או להיות אורייני ומנוסה במחשב ובכל זאת להזדקק לזמן רב כדי לפתח שליטה יעילה במבט.
גם אצל אותו אדם אין בהכרח "רמה" אחת. הוא יכול להיות מנוסה מאוד בתחום אחד וללמוד דבר אחר בפעם הראשונה.
לכן לפני שבוחרים מה לתרגל, כדאי להבין:
מה האדם כבר יודע ומבין? איך הוא מתקשר ופועל כיום? מה מוכר לו – ומה חדש עבורו עכשיו?
לומדים דרך שימוש
יש מקום לפעילויות שנבנו במיוחד לתרגול מיקוד מבט. משחקי Look למשל, מאפשרים להתנסות בדרישות שונות של הפניית מבט, איתור מטרות ובחירה.
אבל למידה אינה חייבת להתרחש רק בתוך "תרגילי מיקוד מבט".
אפשר ללמוד תוך כדי משחק, תקשורת, מוזיקה, צפייה בסרטונים, יצירה, כתיבה, גלישה באינטרנט או שימוש בגריד. בתוך הפעילויות האלה המשתמש צובר ניסיון באיתור מה שהוא מחפש, מעבר בין אפשרויות, בחירה, ניווט, הקלדה, תיקון טעויות ושימוש במערכת לאורך זמן.
הפעילות עצמה חשובה.
אם אדם משחק כי הוא רוצה לשחק, המשחק הוא המטרה. הוא לא חייב להיות "תרגיל בתחפושת". אם הוא בוחר סרטון כי הוא רוצה לצפות בו, זו פעילות פנאי. אם הוא כותב הודעה לחבר, זו תקשורת.
ובאותו זמן, כל אחת מהפעילויות האלה יכולה גם לספק הזדמנויות ללמידה ולשיפור השימוש במיקוד מבט.
לכן כדאי לשאול:
למה אנחנו עושים את הפעילות הזאת עכשיו?
אם המטרה היא לשחק – חשוב שהמשחק יהיה מהנה.
אם המטרה היא לתקשר – חשוב שהאדם יוכל לומר את מה שהוא רוצה לומר.
ואם בחרנו בפעילות כדי לבחון או לתרגל משהו מסוים – כדאי לדעת מה אנחנו רוצים לראות.
ולפעמים כל הדברים האלה מתרחשים יחד.
גם תרגול ממוקד יכול להיות חלק מאינטראקציה
תרגול לא חייב להיות מנותק מתקשורת ומאינטראקציה עם אדם אחר.
לדוגמה, אפשר להציג על המסך תא גדול עם המסר:
לקפוץ!
המשתמש בוחר אותו במבט ושותף התקשורת קופץ בצורה מצחיקה.
בפעם הבאה אפשר להעביר את התא למקום אחר. אפשר לשנות את גודלו. אפשר להוסיף אפשרות נוספת:
לקפוץ | ליפול
ובהמשך:
עוד | די | שוב | יותר מהר
אפשר כך ליצור הזדמנויות רבות להפניית המבט, איתור מטרות ובחירה, אבל הבחירה אינה רק "פגיעה במטרה". היא מסר שמכוון לאדם אחר ומשנה את מה שקורה.
אותו עיקרון יכול לעבוד עם בלון, בועות סבון, מוזיקה, צעצוע, תנועה או כל פעילות אחרת שמעניינת את המשתמש.
לפשט את המורכבות – לא לבנות סולם קבוע
לפעמים מועיל להתחיל בפעילות פשוטה יחסית ולהוסיף מורכבות בהדרגה.
אפשר לשנות את גודל המטרות, המרווח ביניהן, מספר האפשרויות, מיקומן על המסך, זמן ההשהיה או כמות הגירויים שמסביב.
אבל אין כאן סולם שצריך לטפס בו.
מטרה גדולה אינה בהכרח "שלב נמוך" שצריך לעבור ממנו למטרה קטנה. אם תאים גדולים מאפשרים לאדם לתקשר ולפעול ביעילות, אין ערך בפני עצמו בהקטנתם. אם זמן השהיה ארוך יותר עובד היטב, אין חובה לקצר אותו.
אותו אדם יכול גם להזדקק להתאמות שונות בפעילויות שונות ובזמנים שונים. עייפות, תנוחה, מצב גופני, סביבה ומורכבות הפעילות יכולים לשנות את מה שעובד.
לכן המטרה אינה להעלות את רמת הקושי, אלא למצוא את רמת המורכבות שמאפשרת כרגע למידה, הצלחה והשתתפות – ולהתאים אותה כשצריך.
המבט משמש גם למערכת וגם לעולם שמסביבה
כאשר משתמשים במיקוד מבט, העיניים אינן רק אמצעי להפעלת המחשב.
אנחנו משתמשים במבט באופן טבעי כדי להסתכל על אנשים, חפצים ומה שקורה סביבנו. בשיחה או בפעילות משותפת, המשתמש עשוי לבחור מסר על המסך, להסתכל על שותף התקשורת כדי לראות את תגובתו, להסתכל על החפץ שעליו מדברים ואז לחזור למערכת.
במשחק עם בלון, למשל, הוא יכול להסתכל על המסך כדי לומר "לנפח", לעבור להסתכל על האדם ועל הבלון, ואז לחזור למסך כדי לומר "עוד".
כלומר, השימוש במיקוד מבט משתלב בתוך פעילות מורכבת יותר שכוללת את המשתמש, המערכת, שותף התקשורת והעולם שמסביב.
עבור חלק מהמשתמשים כדאי לפעמים לפשט את המורכבות הזאת – למשל ליצור קשר ברור מאוד בין בחירה אחת במסך לבין תגובה מיידית של השותף – ובהמשך להוסיף אפשרויות בהתאם לצורך.
לא משום שיש שלבים שחייבים לעבור, אלא משום שלפעמים מועיל לפשט את המורכבות ולבנות אותה בהדרגה.
לא הכול חייב להתרחש על המסך
שימוש מכוון במבט לצורך בחירה ותקשורת יכול להתרחש גם ללא מחשב.
אפשר להציג חפצים, תמונות או סמלים ולזהות בחירה באמצעות המבט. אפשר להשתמש במסגרת E-Tran או בלוח תקשורת לא ממוחשב. אפשר לבנות פעילות שבה הסתכלות על אפשרות מסוימת אומרת לשותף מה לעשות.
כך ניתן לעיתים להתמקד בבחירה ובתקשורת באמצעות המבט בלי הדרישות הנוספות של המערכת הממוחשבת – כיול, סמן, השהיית מבט וממשק.
אבל, תקשורת לא ממוחשבת אינה "שלב לפני" מערכת מיקוד מבט. אין צורך להצליח בה לפני שעוברים למחשב. היא יכולה להתקיים לצד המערכת הממוחשבת ולשמש לתקשורת, להתנסות וללמידה בהתאם לאדם ולמצב.
המשתמש לומד – וגם אנחנו לומדים
תהליך הלמידה הוא גם הזדמנות בשבילנו – בכל התנסות אנחנו יכולים ללמוד מה מאפשר לאדם להצליח ומה מקשה עליו.
אם המשתמש "לא הצליח לבחור", כדאי לנסות להבין מה בעצם קרה. האם הוא מצא את המטרה? האם הגיע אליה אבל עזב לפני שהתבצעה בחירה? האם בחר בטעות בתאים שבדרך? האם הוא מצליח בתחילת הפעילות אבל מתקשה לאחר כמה דקות? האם הוא מצליח במשחק פשוט אבל מתקשה בדף בגריד?
כל אחד מהמצבים האלה יכול להוביל אותנו לכיוון אחר.
אולי צריך לשנות את זמן ההשהיה. אולי להגדיל את התאים או את המרווח ביניהם. אולי יש אזור במסך שקשה יותר להגיע אליו. אולי יש עומס חזותי. אולי הפעילות דורשת הבנת סמלים, שפה, ניווט או זיכרון שלא נדרשו בפעילות הקודמת. ואולי המשתמש פשוט עייף.
ולפעמים עדיין לא נדע מה מקור הקושי.
לכן ההתנסות היא גם דרך ללמוד על המשתמש: מה הוא כבר יודע לעשות, מה מעניין אותו, מה קשה לו, אילו התאמות עוזרות ומה נעשה אפשרי כאשר משנים את התנאים.
המשתמש לומד להשתמש במערכת – ואנחנו לומדים כיצד להתאים את המערכת למשתמש.
כאשר אנחנו מנסים להבין מה מקור הקושי, לפעמים מועיל לשנות רכיב אחד בכל פעם ולראות מה קורה. אבל זו אינה חובה. אם שינוי של כמה דברים יחד מאפשר לאדם לעשות משהו שהוא רוצה לעשות – זו בהחלט יכולה להיות הבחירה הנכונה.
הלמידה יכולה לקחת זמן – והתקשורת לא מחכה
למידת השימוש במיקוד מבט יכולה להיות תהליך ממושך מאוד.
עבור חלק מהמשתמשים נדרשים הרבה זמן, התנסויות, התאמות ואורך רוח כדי שהשימוש יהפוך ליעיל ונוח יותר.
חשוב לא למהר להסיק שקושי בתחילת הדרך פירושו שמיקוד מבט אינו מתאים. אבל חשוב באותה מידה לא לעצור בינתיים את ההזדמנויות של האדם לתקשר ולהשתתף.
אין צורך לחכות עד שהמשתמש יהיה מדויק, מהיר או עצמאי במיקוד מבט כדי לאפשר לו לתקשר, לשחק, לבחור ולהשתתף.
אפשר להתאים את המערכת ואת הפעילות למה שהוא מסוגל לעשות כרגע ובמקביל להמשיך ללמוד ולהרחיב את האפשרויות.
ובאותו זמן ממשיכים לאפשר גם את דרכי התקשורת האחרות שעומדות לרשותו – מבטים טבעיים, הבעות פנים, תנועות גוף, קולות ומחוות, שאלות כן/לא, סריקת שותף, לוחות תקשורת ואמצעים נוספים בהתאם לצורך.
התקשורת לא מחכה עד שהשימוש במיקוד מבט יהיה מושלם.
למידה, תרגול, תקשורת והשתתפות אינם שלבים עוקבים. הם מתקיימים במקביל.
ומה נחשב הצלחה?
קל למדוד הצלחה לפי דיוק ומהירות: כמה מטרות נבחרו נכון וכמה זמן לקחה הבחירה.
אלה נתונים חשובים, אבל הם אינם התמונה כולה.
כדאי להסתכל גם על מה שהאדם מצליח לעשות באמצעות המערכת.
האם הוא יוזם יותר? האם הוא מצליח לבחור את מה שהתכוון אליו? האם הוא יכול לתקן טעות? האם הוא נעשה עצמאי יותר? האם הוא יכול להשתמש במערכת לאורך הזמן שנדרש לפעילות? כמה מאמץ נדרש ממנו? האם הוא חוזר לפעילות ורוצה להמשיך בה?
ובעיקר:
האם השימוש במיקוד מבט מאפשר לו לעשות יותר מהדברים שהוא רוצה לעשות?
אז איך מחליטים מה לעשות עכשיו?
במקום לבחור פעילות לפי "שלב" שבו המשתמש נמצא, אפשר לחזור לכמה שאלות פשוטות:
מה האדם רוצה לעשות?
לשחק? לתקשר? לבחור? לכתוב? ליצור? לצפות בסרטון? להשתמש במחשב?
מה כרגע עומד בדרך?
האם הקושי קשור לאיתור המטרה, לבחירה, לגודל התאים, לזמן ההשהיה, לעומס החזותי, לניווט, לעייפות, לדרישות השפתיות או למשהו אחר?
מה אפשר לשנות או לתרגל?
אולי לשנות את ההתאמות. אולי לבחור פעילות אחרת. אולי לפשט חלק מהדרישות. אולי לתרגל משהו באופן ממוקד. ואולי פשוט צריך עוד זמן וניסיון.
ומה למדנו מההתנסות?
מה עבד? מה היה קשה? מה השתנה כשהתאמנו משהו? ומה כדאי לנסות בפעם הבאה?
לא בהכרח "עוברים לשלב הבא". ממשיכים ללמוד מהשימוש ולבחור את הצעד הבא בהתאם לאדם.
מיקוד מבט הוא אמצעי, לא המטרה
יש מקום לתרגול ממוקד. יש מקום למשחקים שנבנו במיוחד ללמידת מיקוד מבט. יש מקום לתקשורת לא ממוחשבת, לפעילויות תקשורתיות ולעבודה ישירה על הקלדה ושליטה במחשב.
ויש גם מקום לשחק פשוט כי כיף לשחק, לבחור סרטון כי רוצים לראות אותו, להקשיב למוזיקה, לדבר עם מישהו או ליצור משהו.
המטרה אינה שהאדם יהיה "טוב במיקוד מבט".
המטרה היא שמיקוד המבט יאפשר לו לתקשר, לבחור, לשחק, ליהנות, ללמוד, ליצור, לכתוב, לעבוד ולהשתתף.
לפעמים נרצה לתרגל. לפעמים נרצה לשנות את ההתאמות. לפעמים נרצה לפשט את המורכבות. ולפעמים הדבר הנכון ביותר הוא פשוט לאפשר לאדם להשתמש במה שכבר עובד ולעשות את מה שהוא רוצה לעשות.
